בפרק השישה עשר של שְׁכַר סוֹפְרִים מתארחת אצל שי עמית הסופרת והמשוררת תהילה חכימי. קול צעיר-ותיק ובעיקר עולה, מתגבר ומתעצם בספרות ובשירה העברית. בצניעות ומבלי יומרות של חשיבות עצמית, תהילה מייצרת כתיבה כמעט אלגוריתמית. מצמצמת את הפער בצורה כל כך מדויקת שבין הבדיון לחוויית המימד האמיתית בתודעת הקורא. כלומר אצלה התנועה בתוך חלל וזמן איננה רק אמירה או מניפולציה של מילים כתובות על תת-ההכרה אלא הבנה מלאה המגולמת במלאכת הכתיבה ונעה במרחב שבין המופשט לפיזי, בין ההומני לריאלי, בין המדעי לרגשי. כמעט בלי מאמץ. תהילה לקחה אותנו אל בית ילדותה בגני תקווה, אל הוריה שהיו דור ראשון להשכלה גבוהה ועדיין והעניקו לה את השם תהלה של עגנון. טיילנו במסדרונות הספריה העירונית, ופיענחנו יחד את המשיכה אל המקצועות הריאליים ולמה דווקא כנערה בין חמש יחידות לחמש יחידות נבעו מתוכה מילים כתובות, נביעה בלתי פוסקת של שירים בלי משוררת. התהלכנו בסבלנות במסע של צמצום והרחבה - בשפה הכתובה ובחיים בכלל. מהיכן שבאה להיכן שהנה ולהיכן שתגיע. בין לגימה ללגימה שוחחנו על איך זה לגדול עם עוד שלוש אחיות (כשאחת תאומה), על הכתיבה כמלאכה של אדם חי, משלח יד ללא הערך הכלכלי אך גם שאינו תחביב. על מפגש עם עודד וולקשטיין ועל השיחה התמידית ביניהם. על אהובה ואב ילדיה, על  היותה (לפחות בעיניי) האבולוציה הבריאה והמרפאת של הספרות העברית ואיך ההתנגשות הפרטית שלה בין העבודה לכתיבה הפכה למפץ פנימי שברא כוח גדול עבורה.

Support the show: https://www.e-vrit.co.il/

See omnystudio.com/listener for privacy information.